מולקולת תקווה: לא רק מחשבה, אלא ביולוגיה
ב-2019 כתבה קלי מקגוניגל, פסיכולוגית מסטנפורד, ספר על תנועה. באחד הפרקים היא נתנה שם למשהו שחוקרים גילו בשריר: חלבונים שהשריר מפריש כשהוא עובד, ושמשפיעים ישירות על המוח. היא קראה לתופעה הזו מולקולת תקווה (Hope Molecule).
השם תפס. אולי יותר מדי.
כי יש משהו הרבה יותר מעניין שקורה בגוף שלנו כשאנחנו עושים מאמץ גופני קצר ועצים — ומעניין יותר ממה שהשם המפוצץ הזה מבטיח.
הפיזיולוגיה של מאמץ עצים
לא צריך לרוץ שעה. לא צריך להיות ספורטאי.לפעמים מספיקות כמה עשרות שניות שבהן אתה באמת דוחף את הגוף — ואז נותן לו להתאושש.
השיטה הזו, שמוכרת בעולם מדעי הספורט כ-SIT (Sprint Interval Training), נחקרה לעומק בעשורים האחרונים. מחקרים פורצי דרך הראו שפרצי מאמץ של 20-30 שניות בכוח כמעט מקסימלי, שביניהם כמה דקות של התאוששות, מייצרים אדפטציות פיזיולוגיות אדירות במעט מאוד זמן. אבל הסיפור המעניין מאחורי מולקולת תקווה הוא לא רק הכושר והשריר.
במאמץ עצים משתחררים בגוף חומרים שמשפיעים גם על המוח. ביניהם BDNF, לקטט, ומולקולות שמקורן בשריר — המכונות מיוקינים (Myokines).
BDNF קשור לפלסטיות של המוח, ללמידה וליכולת של מערכת העצבים להסתגל. כאן כדאי לדייק: העדויות החזקות ביותר לעלייה שלו בעקבות פעילות גופנית מגיעות ממחקרים בבעלי חיים. בבני אדם מודדים אותו בעיקר בדם, ולא בתוך רקמת המוח עצמה, כי עדיין חוקרים את קצב חציית מחסום הדם-מוח (BBB) בבני אדם.
לקטט (חומצת חלב), שפעם נתפס בטעות רק כ"תוצר פסולת" של מאמץ, התגלה כחומר איתות אקטיבי שמשמש כדלק מועדף ואף כמעורר פעילות במוח.
התקשורת הסמויה: כשהשריר מדבר עם המוח
יש עוד שכבה שלמה של תקשורת בין השריר למוח. וזה אולי הדבר המעניין ביותר:
הוא גם מדבר עם המוח.
ומה שעדיין לא ברור הוא כמה מהמיוקינים האלה באמת חוצים אל המוח, ובאיזו מידה. זה תחום מחקר שנמצא עדיין בתחילת דרכו.
לכן, כשמדברים על מולקולת תקווה, צריך להיזהר לא להפוך את זה למשהו שהוא לא. אין כאן מולקולה אחת קסומה שאפשר להצביע עליה ולומר: "הנה, זאת התקווה."
יש כאן מערכת שלמה של איתותים ביולוגיים שמחברת בין פעילות גופנית, השרירים, חילוף החומרים ומערכת העצבים.
לפעמים הדרך לשנות את מה שאנחנו מרגישים לא מתחילה במחשבה.
היא מתחילה בגוף.
מאמץ. התאוששות. מאמץ. התאוששות.
אני יכול להיות בעומס — ולצאת ממנו. אולי זו אחת הדרכים הפשוטות ביותר להזכיר את זה למערכת העצבים שלנו.
ואולי זו הסיבה שהרעיון של מולקולת תקווה כל כך תפס. כי תקווה, בסופו של דבר, היא לא רק מחשבה. היא גם היכולת של המערכת הפיזיולוגית שלנו לחוות שינוי.
נספח מדעי: המקורות שמאחורי המאמר
1. קלי מקגוניגל ומיוקינים ("מולקולות תקווה")
המונח Hope Molecule הופיע בספרה של ד"ר קלי מקגוניגל The Joy of Movement משנת 2019. המחקר הפיזיולוגי מאחורי המיוקינים הובל על ידי חוקרים כמו פרופ' בנטה קלרלונד פדרסן, שהוכיחה כי השריר משמש כאיבר אנדוקריני שמפריש חלבונים המגיעים למוח ולאיברים מרוחקים.
קראו את המחקר של פרופ' פדרסן (PubMed) ➔2. פרוטוקול אימון SIT (Sprint Interval Training)
גישת עצימות המקסימום הקצרה מבוססת על עשורים של מחקר פיזיולוגי, וספציפית מחקריו של פרופ' מרטין גיבאלה. במחקר מפורסם ב-2016 (PLOS One), הוכח כי פרצי מאמץ בסך של 1 דקה בלבד (בתוך אימון של 10 דקות) הפיקו תוצאות פיזיולוגיות דומות לאימון רציף ומתון של 50 דקות.
למחקר של ד"ר גיבאלה (PubMed) ➔3. מעבורת הלקטט (Lactate Shuttle Theory)
תפיסת הלקטט כ"פסולת" התנפצה בזכות מחקריו של פרופ' ג'ורג' ברוקס מאוניברסיטת ברקלי. מודל 'מעבורת הלקטט' מוכיח כי לקטט הוא דלק מטבולי חיוני, שמגיע בין היתר למוח, שם הוא הופך לדלק מועדף ואף מתפקד כמולקולת איתות (Signaling) לצמיחה.
קראו על מחקריו של ג'ורג' ברוקס ➔4. הקשר בין מאמץ לרמות BDNF
עלייה של נוירוטרופין (BDNF), החלבון שמעודד יצירת תאי מוח חדשים, מתרחשת בזמן מאמץ גופני עצים. רוב המדידות בבני אדם מתבצעות בנסיוב הדם (Serum) ולא ברקמת המוח עצמה, ומצביעות על עלייה ברמות אלו מיד לאחר מאמץ קצר ואינטנסיבי.
למחקר על השפעת מאמץ על BDNF ➔
