תדמית החוסן הישראלי
הולכת לפנינו —
מישהו עצר לשאול מה המחיר?
מה שנים של "נמשיך הלאה" עושות לגוף — ולמה זה לא חולשה.
יש מדינות שחיות במשברים נקודתיים. אירוע קורה, העולם נעצר, ואחר כך — ממשיכים. ישראל עובדת אחרת. פה המשבר הוא הרצף עצמו. אם נפתח את הטלוויזיה, גם כאשר יש שקט יחסי, מזכירים לנו במשך שנים שמשהו תמיד עומד לקרות. האיום האיראני נמצא איתנו כמה זמן? ושגם כשלא קורה — עדיין לא ממש עברנו.
בכל מקרה זה לא פוסט על פוליטיקה. אלא על מה שכל זה עושה לגוף של מי שחי בתוכו.
אני עוסק בנשימה ובמערכת העצבים כבר שנים. פוגש אנשים שמגיעים אלי עם כל מיני תיאורים — חרדה, שינה גרועה, עייפות כרונית, קשיי ריכוז. וכשאנחנו מדברים, כמעט תמיד מגיעים לאותו מקום: הגוף שנשאר דרוך הרבה אחרי שהסכנה הישירה עברה.
שמעתי את המשפט לא פעם: "אני לא מצליח לסיים עמוד בספר." לא מצליח לצחוק מסדרה בטלוויזיה. אין עניין, אין ריכוז. לפני זמן לא רב שמעתי משפט שנשאר איתי: "אני כבר לא אני. לא מצליחה להיות בסנטר שלי. אין נחת, אין רגע אחד בלי מחשבה טורדנית" — וזה מאישה מבוגרת שכבר בפנסיה ועשתה מספיק בחייה. שנים של עשייה, ניסיון, חיים מלאים — ועכשיו היא לא מוצאת את עצמה.
אני לא מתפלא. ואני לא חושב שזה "בראש". אני יודע בדיוק מה קורה שם.
פעם אחת, בזמן אזעקה, ירדתי למרחב המוגן עם הילדים. חמש דקות אחר כך הם חזרו לשחק במתקנים. אני עמדתי במרפסת מסתכל עליהם ולא מצליח להבין את הקיצוניות הזו.
האם הגוף שלהם עדיין יודע לאפס? האם זו הדחקה? לא ידעתי. אבל הגוף שלי — אחרי שנים של "נמשיך" — בהחלט שכח איך לעשות את זה.
ויש עוד משהו שאני חושב עליו כל שנה מחדש. יום הזיכרון ויום העצמאות באותו יום. עד השעה שש בערב — קורים, צפירות, שמות של אנשים שהיו ועכשיו אינם. ואחר כך — אותם אנשים, אותו לילה, אותה ארץ — מות הבידור פתוח והכל חגיגות. הגוף אמור לעשות את המעבר הזה בשעתיים. ואנחנו מצפים ממנו, כל שנה ושוב ושוב, לעשות את זה בלי לשלם מחיר.
אני לא אומר שזה לא צריך להיות ככה — מבין איפה אנחנו חיים. אני רק שואל מה המחיר הצבור של כל המעברים האלה, לאורך שנים.
כשאני עובד עם אנשים על מערכת העצבים, אחד הדברים הראשונים שאני מסביר הוא שהמערכת הזו לא מכירה "שגרת חירום". היא לא מבינה "הפסקת אש זמנית" או "מצב ביניים". היא מבינה שני מצבים בלבד — בטוח, או לא בטוח.
כשהמצב הוא "לא ברור" לאורך זמן, הגוף פותר את הסתירה בצד הבטוח. הוא בוחר להישאר דרוך. כי עדיף לטעות לכיוון הדריכות מאשר לכיוון הרפיה ואז להיתפס לא מוכן. זו לא חולשה — זו תבונה אבולוציונית. הבעיה היא שהתבונה הזו לא עוצרת מעצמה גם כשהאיום יורד.
מה שקורה בגוף בפועל: הקורטיזול נשאר גבוה גם בלילה, אז השינה לא מחזירה. מערכת העצבים הסימפתטית — זו שאחראית על "הילחם או ברח" — נשארת דומיננטית גם בזמן מנוחה. הלב עובד קצת יותר קשה ממה שצריך. הנשימה נשארת קצת רדודה. הגוף על טורים גבוהים — גם כשיושבים בשקט בסלון.
ובדיקת הפלאפון כל כמה דקות? זו לא חולשת אופי. זה הגוף שמחפש עדכון ביטחוני בדיוק כמו שתמיד עשה — רק שבמקום להסתכל על האופק ולחפש תנועה, הוא עכשיו מסתכל במסך.
מה שקורה עם הזמן הוא שאנשים מתחילים לדווח על דברים שקשה לתפוס אותם ישירות. ריקנות אחרי אירועים שבעבר סיבבו שמחה. קושי להיות נוכחים בשיחה — המחשבות כל הזמן קצת "שם". רגזנות שלא מתאימה לגודל הסיטואציה, ואחר כך תחושת אשמה. תחושה שצריכים "להצדיק" את הקושי — "יש אנשים במצב הרבה יותר גרוע ממני".
ואולי הכי קשה מכל: הקהיית רגשות. לא כי נהיינו קרים. אלא כי לחוש את הכל כל הזמן זה פשוט לא אפשרי. הגוף מגן על עצמו. הוא מוריד את העוצמה כדי להמשיך לתפקד. וזה עובד — עד שמגיעים לנקודה שבה לא מרגישים הרבה מכלום, גם כשמשהו טוב קורה.
זה לא "בעיה נפשית". זה גוף שעשה את עבודתו בצורה מצוינת — ועכשיו צריך עזרה לחזור ממנה.
יש עוד שכבה שאני חושב שחשוב להגיד.
מאחורי מה שקוראים לו "החוסן הישראלי" — ויש בו משהו אמיתי ומרשים — מצטבר לפעמים עומס שקט. אנשים ממשיכים לתפקד, ממשיכים לחייך, ממשיכים לדאוג לילדים ולהגיע לעבודה. ומתחת לזה — עייפות שאי אפשר להסביר, תחושה שמשהו לא יושב נכון, ניתוק שמגיע גלים.
מרוב שחזרנו לשגרה — שכחנו לשאול אם השגרה הזו נכונה לנו. האם היא בנויה על בסיס יציב, או על הדחקה ואוטומטיות?
ואני מציין גם את זה, בלי שיפוט: שגרת חירום ממושכת נוחה גם לאלה שמנהלים אותנו — ימין ושמאל כאחד. ישראל התחילה לכתוב חוקה פעמיים. נטשו. כי תמיד יהיה משהו דחוף יותר. אנשים שמותשים לא שואלים שאלות, לא מבקשים הסברים, לא תובעים אחריות. זה לא קונספירציה — זה פשוט איך הדברים עובדים כשאין לאנשים כוח.
אחד הדברים שאני אומר לאנשים שאני עובד איתם הוא זה: הגוף שלך לא עשה שום דבר לא נכון. הוא קרא את המציאות נכון — מציאות שבאמת לא מאפשרת לו לנוח. הוא הגיב בדיוק כמו שמערכת עצבים בריאה אמורה להגיב.
הבעיה היא לא הגוף. הבעיה היא שאף אחד לא נתן לו רשות לרדת.
אנחנו חיים בתרבות שמצפה מהגוף לעצור את הסטרס ברגע שהסכנה הישירה עוברת. "בסדר, נמשיך הלאה." אבל ביולוגית — זה לא עובד ככה. הגוף צריך תהליך. הוא צריך לקבל אות שמותר לו לרדת. ואת האות הזה, ברוב המקרים, אנחנו לא נותנים לו. אנחנו ממשיכים הלאה. ואחרי שנה, שלוש שנים, עשר שנים — הגוף נשאר שם איפה שהשארנו אותו.
אין לי פתרון קסם. ואני לא הולך להציע לכם "חמישה צעדים לשחרור טראומה".
מה שאני כן יודע הוא שהצעד הראשון — הצעד שאנשים הכי מדלגים עליו — הוא פשוט להכיר בזה. לא לדחוס. לא "נמשיך הלאה". לשבת רגע עם מה שהיה לפני שממשיכים. לתת לגוף לדעת שמישהו שם לב.
זה לא חולשה. זה בדיוק ההפך.
אם משהו ממה שכתבתי נגע — כנראה שהגוף שלך מכיר את זה מקרוב. אפשר לעבוד עם זה. אפשר ללמד את הגוף שמותר לו לרדת.
הכלים שאני עובד איתם:
המידע הוא לצורכי מידע כללי בלבד. אם הקושי משמעותי — כדאי לדבר עם מישהו.
