בשנת 1979, רופאת טבע קנדית בשם הולדה קלארק החלה לקבל מטופלים לייעוץ תזונתי בסביבת אינדיאנה. היא לא ביקשה להפיל את הממסד הרפואי — היא פשוט ניסתה להבין למה המטופלים שלה לא מחלימים. מה שגילתה שינה את כל מחשבתה על מחלה ובריאות.

קלארק שמה לב לדפוס חוזר: כל מטופלי הסרטן שבדקה שיתפו מאפיין אחד משותף — נוכחות של טפיל ספציפי ושל ממס כימי באותו איבר. זה לא היה אחד-שניים. זה חזר שוב ושוב, בכל מקרה, ללא יוצא מן הכלל. היא החלה לבדוק מטופלים עם מחלות אחרות — וגילתה את אותו מבנה: טפיל + מזהם = מחלה.

הגישה של קלארק הייתה רדיקלית באפשרותה ומדוייקת בפרטיה. היא לא הציעה "תחושה כללית טובה יותר" — היא הציעה פרוטוקול מדויק: זהה את הטפיל, זהה את המזהם, הרג את הראשון והסר את השני. הגוף, טענה, יודע להחלים לבד — אם נותנים לו את התנאים הנכונים.

לצורך האבחון פיתחה מכשיר בשם סינכרומטר — מעגל אלקטרוני המאפשר לזהות את נוכחות הטפילים והממיסים בגוף. לצורך הטיפול המציאה את הזאפר — מכשיר פשוט שמייצר גל חשמלי המורג להרוג חיידקים, וירוסים וטפילים תוך דקות. התרעמות על כך שמכשיר כה פשוט יכול לעשות כל כך הרבה — הייתה חלק מהסיבה שהממסד התקשה לקבל את עבודתה.

קלארק פרסמה את ספרה הראשון ב-1993 ואת The Cure For All Diseases ב-1995. הספרים מכילים מאות היסטוריות מקרה מתועדות — שמות, גילאים, תסמינים, ממצאים, ותוצאות. היא לא ביקשה ממישהו להאמין לה עיוורונית: היא פרסמה את כל ההוראות לבניית הסינכרומטר והזאפר, והזמינה כל קורא לחזור על הניסויים ולבדוק בעצמו.

הממסד הרפואי התייחס לגישתה בספקנות עמוקה. ה-FDA וה-FTC בארה"ב פעלו נגדה, והיא נאלצה להעביר את הקליניקה שלה לטיחואנה, מקסיקו. אולם — הספרים המשיכו לצאת, תורגמו ל-14 שפות, ומאות אלפי אנשים ברחבי העולם דיווחו על שיפור לאחר שיישמו את הפרוטוקולים שלה.

ד"ר הולדה קלארק נפטרה בספטמבר 2009 בגיל 80. היא השאירה אחריה גוף עבודה שממשיך לעורר ויכוח — ובעיקר, ממשיך לעורר אנשים לחשוב אחרת על הגוף שלהם, על מחלה, ועל מי מחזיק באמת במפתח לבריאות.